אני יותר בקטע של לערום.

אוף. למה אנשים רגישים תמיד סובלים יותר?

פעם שמעתי את אביב גפן אומר בראיון "הלוואי שהייתי יכול לראות פחות" . המשפט הזה נצרב לי כל כך חזק במוח מאז. כי באמת הלוואי שהייתי יכולה לראות פחות: פחות ילד שעצוב בבית הספר, פחות סבתא שסוחבת את הקניות לבד מהסופר, פחות ציפור שמתה בצד הדרך, פחות שנאת חינם, פחות חוסר הבנה וחוסר אנושיות בין בני אדם, פחות חיות פצועות, פחות ילדים יתומים, פחות נשים מוכות, פחות פיגועים, פחות תאונות, פחות חדשות רעות בטלוויזיה. פ ח ו ת.

יש דברים שאני מרגישה שאנשים רגילים פשוט יחלפו עליהם וימשיכו את היום שלהם ובשיא הכנות אני אגיד שאני מקנאה. כי אני ? אני מהנתקעות. אם יש קיפוד עיוור על המדרכה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אם ראיתי חתול דרוס באיילון תתכווץ לי הבטן ואני אהיה עצובה עד שאגיע הביתה.

אם שמעתי סיפור עצוב בעבודה או בחדשות, אני לוקחת את זה איתי.

אני לא שמה שום דבר בצד. נתקעת.

אני יותר בקטע של לערום.

ערימות של זיכרונות ושל כאבים.

אני לא יודעת מה תקרת התכולה של הערימה הזו ואם יש לה כזו אבל אני משתדלת לא לחשוב על זה ופשוט ממשיכה לערום עד שיום אחד משהו יקרה.


אם אתם כמוני בטח גם אתם קיבלתם כבר כמה עצות זהב לאורך הדרך "אל תקחי ללב" (אה אוקיי אז אני אקח לבטן. מה זה כבר עוד כאב בטן אחד ליום ) "יש לך מספיק צרות משל עצמך" ( רילי ? מי? יו דונט סיי!) "תתקדמי". טוב בסדר. תודה רבה על העצה כאילו לא ידעתי שזה מה שאני אמורה לעשות באמת.


פשוט אני כבר לא ילדה. אז זה מתחיל להימאס עליי כל הרגישות הזאת. אני רואה ומרגישה הכל. כל מה שאומרים לי כל מה שעושים לי כל מה שלא אומרים ולא עושים לאחר שפוגע בו. ה כ ל .


אי שם בשנות העשרה שלי ישבתי עם חברה מחוץ לעזריאלי, כשרוכבת אופניים חצתה במעבר חצייה ורכב שהגיע פגע בה והיא התרסקה על הכביש.

היא שכבה שם בהלם ובכתה ולא הצליחה להזיז את הגוף. אנשים התאגדו מסביבה כדי לצפות במחזה.

מישהו ביקש לשפוך לה מים על הפנים אז הושטתי את הבקבוק שלי. האמבולנס הגיע ופינה אותה ואני מאמינה שהכל היה בסדר. כי אני זוכרת שהחובש אמר "אם את בוכה זה סימן טוב".

אבל אני הרגשתי פתאום מותשת כאילו זה קרה לי. רציתי ללכת הביתה. היה לי קשה לעכל.

חברה שלי תוך דקה המשיכה כאילו כלום, כבר בדקה מתי הרכבת הבאה לחברים שלנו יוצאת.

ואני כעסתי. איך אפשר להתעלם וככה להמשיך את היום בקלי קלותה כאילו כלום?


ואני מרגישה שאני תמיד עושה את הכי טוב שאני יכולה כדי לא לפגוע באף אחד ויותר מזה, כדי לא להעמיד אף אחד במצב לא נוח, ואולי גם בגלל זה אנשים אוהבים להיפתח אליי מהר, שזה טוב. אבל לפעמים אנשים אומרים או עושים דברים שאני אומרת- וואו בחיים לא הייתי אומרת את זה למישהו אחר. ואני מתאכזבת מהם. כי אני מרגישה שהקשר הוא לא הדדי מספיק כמו שחשבתי .

ואז ודוד אומר לי תפסיקי להתאכזב תצפי פחות מאנשים. ואני מסכימה אבל גם לא מסכימה כי למה אני צריכה לצפות פחות? אולי פשוט אנשים ישתדלו יותר?.

אם אני משתדלת עבור אחרים למה הם לא יכולים להשתדל בחזרה? לא ככה? אולי אני טועה. אולי אני פשוט לא מבינה את הדינמקות החברתיות, ורעות וחברות הם ערכים שהתערבבו במורכבות הסביבתית החדשה שנוצרה פה. חשבתי שהכל פשוט. תהיה טוב ותקבל טוב בחזרה. אבל כנראה שזה לא ככה ואנשים הם יותר מרובדים מזה. או שאני פשוט ממש רגישה.


בכל אופן הערמה שלי כבר קצת רועדת כי כבד לזיכרונות והכאבים אחד על השני.


לייק אם אתן עורמות ותגובה אם אתן מהתמקדמות הלאה:)

7 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול