ארץ לעולם לא וארנונה.

בכנות, זהו פוסט בלי פואנטה מי יודע מה. פשוט קלטתי שהתבגרתי פתאום. ולמרות שכל כך חיכיתי שזה ייקרה כשזה הגיע זה כמעט חלף על פניי והחלטתי להקדיש לזה רגע ולהגיד את זה:


שהייתי קטנה כל כך חיכיתי להיות 'גדולה' ו'בוגרת'. ולא הבנתי באמת מה זה אומר, שזה מכלול שאי אפשר לזרז אותו ושזה משהו שנבנה לאט לאט בצורה שונה לחלוטין אצל כל אחד ועם כל חוויה שאנחנו עוברים בחיים.

בכיתה ז' אמרתי "זהו כשאני אהיה בכיתה י' אני ארגישה כבר גדולה". ובכיתה י' אמרתי "טוב בכיתה יב' אחרי הבגרויות זהו אני כבר ארגיש יותר בטוחה בעצמי ואני אהיה ממש בוגרת. ואז כבר יהיו לי כבר בגדים יפים יותר וחבר". ואז צבא. ואז תואר.

וכן יאמר לזכותי שתמיד הייתי בוגרת לגילי ורגישה יותר (לטוב ולרע ) ותמיד הייתי מתחברת לאנשים מבוגרים ממני בהרבה. כשהייתי בצבא הייתה לי חברה בת 40 וחבר בן 30 ובמשך תקופה היינו מבלים ביחד. שלישיית העשורים. זה נשמע קצת מוזר למי שלא מבין, אבל לא התחברתי לגיל (ועדיין)- התחברתי לנפש, לתובנה, לרגישות.


ובכל זאת תמיד הרגשתי ילדה. ותהיתי מתי עוברת התחושה הזו וחיכיתי לה, כאילו זה מתנה שאפשר לפתוח.

וזה מצחיק כי אני נורא מנוגדת מבפנים- מצד אחד אני ילדת ארץ לעולם לא. אני בת 4 לגמרי. אני אוהבת רק ספרי ילדים, סרטי אנימציה, טרמפולינות, תחפושות, שוקו. ובכלל כשאני עם ילדים אני מרגישה הכי בטוח ונוח יותר ממבוגרים.


ומצד שני, תמיד הייתי הילדה הכי בוגרת בחדר. ואני מסתכלת לאחור ואומרת.. הלוואי שהייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום. הלוואי שהייתי יותר בטוחה ולא נותנת לאנשים בדרך לנצל אותי או לדרוך עליי בתמימות, וכמה שהייתי נאיבית! הכל למדתי בדרך הקשה. לעמוד על שלי, להילחם על מה שמגיע לי, לא לוותר. כל השיעורים שקיבלתי היו קשים ביותר ושום דבר לא החליק לי בקלות. אם זה לימודים, אם זה קשרים חברתיים, אם זה עבודות מזדמנות (ובאמת שרק אלוהי העבודות יודע מה שאני עברתי בשנים האחרונות) ולשלם לעצמי על התואר 4 שנים, ולקנות לעצמי רכב ולשלם שכירות וארנונה ועוד מלא דברים פיכסים של גדולים. ולעשות הקרבות. ולהמתין בסבלנות.


gif

(תיעוד שלי נאבקת במכשולים שהחיים הציבו לי).


אבל כל הדברים האלו הפכו אותי לאדם העצמאי, החזק, הנבון שאני היום. ונכון שחבל שלא ידעתי הכל קודם.

ולפעמים אני מרגישה שבאמת רק התחלתי לחיות בגיל 26. ושאני רק עכשיו ממש עכשיו דקה לפני יומולדת 27 מתחילה לבסס לעצמי איזושהי דרך קטנה וחמודה שבסוף תוביל אותי להגשמת החלומות שלי. גם אלו שפחדתי מהם, לאט לאט. וזה גם קצת עצוב לי שעד אז לא הרגשתי שאני באמת חיה והרגשתי שהכל כל כך קשה ושהדברים לא זורמים לי כל הזמן. ולפעמים בא לי לחזור אחורה בזמן ולהגיד לי "תפסיקי לשהות בהמתנה לעתיד, לחכות שמשהו יגיע. עכשיו זה עכשיו! עכשיו תתלבשי כמו שאת רוצה, עכשיו תצאי עם מי שאת רוצה, עכשיו תצליחי במה שאת עושה כרגע. ומה שיקרה בהמשך יקרה. תפסיקי לפחד". אבל אני גם שמחה כי אני מבינה שכנראה פשוט לא הייתי בשלה עדיין להפוך למי שאני היום. ואני גם מניחה שאלו החיים, ואנחנו הכי שלמים בשלב מאוחר של הקיום שלנו.


ואם יש משהו אחד שלמדתי זה שהכל קורה בזמן הנכון. גם אם זה לא נראה לנו.


*חוץ מזה שאפשר להיות גם מבוגרים וגם ילדים. כל עוד מוצאים את האיזון הנכון כמו כל דבר בחיים.















35 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול