גברת שוקולד

אני ונועם היינו חברות טובות בסוף שנות התשעים. היינו אז בנות עשר בערך. בתקופה שבה לא היו פלאפונים חכמים ולא טלוויזיה חכמה ואף חפץ לא היה עדיין חכם. הדברים היו פשוטים אז, אנשים היו מדברים אחד עם השני, נפגשים בלי לקבוע מראש, ילדים היו משחקים יותר בחוץ והמשחקים היו שווים באמת, גולות, קלפים ואוספים של חוברות מדבקות ושום דבר לא באפליקציה. זו הייתה תקופה מיוחדת ללא הרבה אחריות ומשימות, ילדות נטו.

אני הייתי חוזרת עם אחים שלי מבית הספר ברגל, היינו אוכלים צהריים ומכינים שיעורי בית, אחר כך שמרתי על אחי הקטן עד שאמא ואבא הגיעו מהעבודה. ההורים של נועם לא היו מגיעים מהעבודה כמעט אף פעם, טוב, אף פעם לא יצא לי לראות בכל אופן. האמת, פגשתי אותם פעמיים, פעם אחת בהופעה של החוג ריקוד, והייתה הפעם הזאת שנשארתי אצלה עד מאוחר כי קראנו ספר של "צמרמורת" ביחד ולא שמנו לב לשעה, אמא שלה כעסה וביקשה ממני שאלך הביתה.

נועם תמיד הייתה לומדת הרבה יותר ממני, היא הייתה מקבלת 90 או 100 בכל מבחן ואם היא הייתה מקבלת פחות אז היו צועקים עליה. עליי אף פעם לא צעקו, אמא תמיד אמרה לי לא נורא, פעם הבאה תשתפרי.

כשההורים שלי היו חוזרים הייתי ממהרת לצאת ולחצות את הכביש לבית של נועם שהיה ממש ממול הבית שלי. הייתי דופקת בדלת וישר היא הייתה יוצאת החוצה. עשינו המון דברים ביחד, הכנו מופעים של אתלטיקה על הנדנדות בחצר, אספנו חלזונות בתוך קומקום ישן בבית העץ של השכנים, עשינו מלחמות יריקת גרעיני שסק (גם מהעץ בחצר של השכנים). אבל הכי אהבנו, לטייל במושב ולמצוא מקומות נטושים. הייתה תקופה שהקמנו מחנה בתוך טנדר נטוש שמישהו השאיר באמצע השדה במשק של סבא וסבתא של נועם, הכל היה חלוד בפנים ומלא ברסיסי זכוכיות מהחלונות המנופצים אבל זה לא הפריע לנו, לקחנו חומרי ניקוי מהארון של אמא שלי והלכנו לנקות.

בפעם אחרת מצאנו בית נטוש וענקי, הוא היה מלא בעטלפים, קורי עכביש ענקיים וארגזים מלאים בדברים. אומנם הוא היה חשוך אבל הרגשתי כאילו אנחנו בתוך סרט הרפתקאות וממש אהבתי למצוא שם כל מיני פריטים ישנים ולהמציא להם סיפור. בחלק גדול מהארגזים היו עיתונים, עיתוני "דבר" משנות הארבעים והחמישים בעיקר , אבל גם עוד כמה סוגים. באחד הביקורים שלנו בבית הנטוש שמענו צעקות מפחידות של איש מבוגר "מי שם ?", ניסינו לברוח אבל הוא תפס אותנו. פחדנו נורא. בסוף הוא הזמין אותנו לבית שלו והכין לנו תה עם עוגייה וסיפר לנו שהוא היה עיתונאי לפני המון שנים ושהוא כתב כתבות לעיתון דבר ועל כן כל הארגזים בבית הנטוש.

אומנם הפעם האהובה עליי היא במפעל הנטוש. באמצע המושב עמוק בתוך משק שלמען האמת אין לי מושג למי הוא היה שייך, עמד מפעל נטוש. אני חושבת שאולי זה היה מפעל לייצור צבעים בגלל כתמי הצבע על הקירות הפנימיים וגם כמה פחיות ישנות שנשארו זרוקות, אבל אי אפשר באמת לדעת. היו שם מכונות נטושות וחורים בקירות, התקרה הייתה שבורה לגמרי וקרני שמש היו חודרות פנימה ומאירות על כל ההרס שנותר בפנים.

אם להגיד את האמת, אני לא יודעת מה עשינו שם או איך הגענו לשם בכלל. אבל אני זוכרת שנהנתי, תמיד אהבתי מקומות ישנים כי הרגשתי שמאחורי כל מקום מתקיים סיפור מרתק. בדרך החוצה מהמפעל לכביש היה בית, בית ממש גבוה כמו בניין, אבל לא, פשוט בית עם הרבה מדרגות חיצוניות. באחת הפעמים בדרך החוצה פגשנו אישה פיליפינית מתחת לבית, היא אמרה לנו שלום והייתה נחמדה למרות שהיא לא ידעה עברית ממש טוב. בזמן שדיברנו איתה ראינו שלמעלה במרפסת יושבת אישה זקנה, היא הייתה ממש זקנה, בכיסא גלגלים והכל. אבל היא סימנה לנו לבוא למעלה בחיוך.

ושוב, בתום ילדות ובלי לחשוב פעמיים, טיפסנו במעלה המדרגות וישבנו עם הזקנה. היא דיברה לאט מאוד אבל היא ממש שמחה לדבר איתנו. היא סיפרה לנו קצת עליה ושאלה גם עלינו שאלות. ומה שהכי זכור לי זה שהיא הביאה לנו חבילת שוקולד פרה שכבר הייתה פתוחה למחצית ועטופה בשקית של סנדוויץ, שברנו את השוקולד לקוביות ואכלנו בזמן ששוחחנו. זה קרה בערך פעמיים. ואפילו שהיא הייתה נורא מבוגרת ואנחנו היינו רק ילדות קטנות בנות 10 בערך, התחברנו.

אחרי כמה חודשים או אולי שנה אני לא בדיוק יודעת, הלכתי ברגל במושב לבדי וכהרגלי דילגתי מצל לצל של עצים על הכביש כדי לא להישרף בכפות הרגליים היחפות. על אחד העצים, לא רחוק מהמפעל הנטוש היה שלט, שחור על גבי לבן.

ובשלט היה כתוב :

"גברת שוקולד" ומתחת לשם שלה עוד כמה מספרים של שנים.

הבנתי שהיא נפטרה. הייתי עצובה אפילו שנפגשנו רק פעמיים. אני לא חושבת שסיפרתי למישהו עד היום על גברת שוקולד, אבל תמיד אזכור אותה.