הכלבה קשקבל

עודכן ב: יול 6


יום שישי אחד בחודש מאי יצאתי לטיול במושב לבד, רציתי לנשום קצת אוויר. כשהגעתי לסוף רחוב הרימון, טוב אז עדיין לא היו רחובות במושב אז יותר מדוייק להגיד ליד משק 69 איפה שיש בית ישן ומקולף, שנראה כאילו מאותו היום שבנו אותו ב1948 לא נגעו בו יותר. בית קטן עם חצר ממש גדולה,אני אפילו לא זוכרת מי גר שם. בחצר יש הרבה פסלים משונים של איברי גוף לא מחוברים, ראש יושב על ספסל או יד מחזיקה פרח, ציצים בלי פנים.. הבנתם, בקיצור.

אז שם, ליד בית הפסלים הישן, ראיתי כלבה קטנה, שחורה מתולתלת בקושי רואים לה את העיניים. מעניין אם היא רואה משהו בכלל חשבתי. אמרתי לה שלום כפי שאני תמיד נוהגת לעשות עם כל בעל חיים שנקרה בדרכי והמשכתי בטיול. נכנסתי לשביל העוקף דרך השטח כדי לקצר את הדרך חזרה הביתה, התחיל להחשיך מעט מה שתמיד גורם לי לזמזם שירים בקול (הוכח כמונע יעיל מאוד נגד חטיפות או תקיפות בחשיכה) ולפתע שמעתי רחשושים מאחוריי, אך הסתובבתי ולא ראיתי דבר. התקדמתי עד ששוב שמעתי אותו הרחש, מעין צעדים קטנים המתחככים בשביל חצץ. הסתובבתי והפעם ראיתי את הכלבה מבית הפסלים.


-קישטה! לכי הביתה כלבה חמודה ומתוקה


אמרתי לה בנחרצות כמו שאתם וודאי מתארים, אבל משום מה זה לא עבד.


היא המשיכה ללכת אחריי לא משנה כמה ניסיתי לבלבל אותה בפניות לא צפויות בדרך, הסתתרות מאחורי שיחים (אני יודעת, אבל לא היה לי מה להפסיד) או פשוט לבקש ממנה שתחזור לביתה. כלום לא עבד, היא הלכה אחריי עד שהגעתי לפתח הבית שלי.


התכופפתי לעברה בכדי להסביר לה בגובה העיניים שנגמר המסע, הגעתי הביתה.

-טוב מתולתלת חמודה. זה הבית שלי כמו שאת רואה, אז הגיע הזמן להיפרד.


שתיקה מוחלטת מצידה.

-טוב את יודעת את הדרך בטח, אז..ביי, לילה טוב.


נופפתי לה לשלום עם ליטוף קצר על הראש ונכנסתי הביתה.

בבוקר למחרת התעוררתי והכנתי קפה כהרגלי, בזווית העין בחלון של המטבח אני רואה גוש מתולתל ושחור שוכב על האדמה. לא האמנתי שזו היא, יצאתי החוצה ונעמדתי בשילוב ידיים תוך שאני מביטה בה בתהייה. ברגע שהיא ראתה אותי היא התקדמה אליי בכשכושי זנב חמודים ואוזניים שמוטות מטה, מה שידוע כמניפולציה רגשית מהחזקות שיש לטבע להציע. לא עמדתי בפנייה וליטפתי אותה, במיוחד באוזניים המתוקות הללו.


-באמת חיכית פה כל לילה ?

ליקוק לפנים שלי היה ככל הנראה תשובה חיובית לשאלה.


-מה אני אעשה איתך עכשיו תגידי ?

את בטח רעבה גם נכון ? מסכנה קטנה.

נכנסתי הביתה לחפש לה משהו לאכול, לא ידעתי מה כלבים אוכלים כל כך..אבל תכף שבועות ואין לי כמעט כלום בבית חוץ מלחם וכמה גבינות שקניתי כדי להכין פשטידה לחג אצל סבתא. אז לקחתי פרוסת לחם ופרוסת קשקבל וגבינה קשה נוספת. היא טרפה את הכל בשניות, במיוחד את הקשקבל. (אגב, טיפ ממני : אל תביאו לכלבים שלכם גבינות התוצאות לא מזהירות).

הנחתי לה מים בתוך קופסה ריקה של קוטג' 3% ונכנסתי הביתה לשבת על המחשב כדי לכתוב את הסמינריונית שלי. לא הצלחתי לכתוב אפילו משפט שלם בידיעה שהיא יושבת בחוץ ומחכה לי, במיוחד כשכל כך חם. פתחתי את הדלת והרשתי לה להכנס. היא נשכבה על ידי ופרשה את כל רגלייה ואת הזנב על הרצפה כמו שטיח, זה הצחיק אותי. אני חושבת שאז התאהבתי בה.


הימים חלפו, והפכנו לחברות טובות, למעשה, יותר טובות מכל חברה שהייתה לי. אף פעם לא חוויתי כזו נאמנות, פתאום הבנתי את המושג אהבה ללא תנאים. היא באה איתי לכל מקום, לא איכפת לה לחכות בחוץ. היא מקבלת אותי בדילוגים ונשיקות כשאני חוזרת הביתה כל ערב. ואם אני כועסת עליה או צועקת,אפילו אם זה לא אשמתה, היא מיד סולחת לי. פעם אחת כשבכיתי מול סרט היא זינקה עליי וליקקה לי את הדמעות. אני באמת אוהבת אותה.


הרגשתי שמן הראוי לקרוא לה קשקבל. וגם מן הראוי שאקח אותה להסתפר כדי לגלות אם יש לה עיניים מתחת לתלתלים האלה שלה. חיכינו בתור למספרה בסבלנות. לספרית קראו מירית, היא הייתה יפה. גם הרגשתי שהיא אוהבת את הכלבים כי ראיתי שהיא מסיימת לספר אותם היא נותנת להם ללקק אותה וזה שימח אותי. הגיע התור שלנו, קשקבלי התיישבה על שולחן התספורת כמו גדולה. לא התנגדה לדבר. אני בינתיים דיברתי עם מירית, שאלתי אותה שאלות על כלבים ותספורות ועל מה בריא להם ומה לא, היא ידעה ממש הרבה דברים. למשל שמותר להם גזר וגמבה, אבל אבוקדו זה ממש מסוכן. או שלכלבים מהסוג של קשקבל צריך לנקות את העיניים כמעט כל יום, כדי למנוע דלקות.. כל מיני דברים.

כשסיימנו קשקבל הייתה חדשה ומבריקה. היו לה עיניים גדולות, טובות ויפות, שמחתי מאוד לראות אותן סוף סוף בבירור. הפרווה שלה הדיפה ריח שושנים ומירית שמה לה גם פפיון קטן על הפוני.


אהבתי לטייל איתה כל בוקר לפני העבודה, וגם בערב לפני השינה, בזכותה הכרתי רחובות חדשים וגנים נסתרים שאף פעם לא ראיתי. אהבתי שהיא נובחת על גברים זרים שמתקרבים אליי כדי לשמור עליי, או שהיא עושה פיפי כמו בן (עם רגל אחת) על כל פסל שאנחנו עוברות על ידו (נקמה?) . אהבתי את קשקבלי, היא לימדה אותי הרבה על מהי חברות אמיתית.

יותר ממה שלימדו אותי בני האדם.


אין לסיפור הזה סוף עצוב, או מוסר השכל מי יודע מה (סליחה אם ציפיתם לטוייסט בעלילה עד עכשיו). אבל זה פשוט כי הוא לא כזה, הוא בסך הכל סיפור היכרות על חברה והאדם שלה.


סיפור על כלבה טובה בשם קשקבל.



18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

יחפה