זה סיפור על שידה וקערת חרסינה

עודכן ב: לפני 4 שעות


זה סיפור על שידה לא ממש חדשה ועל קערת חרסינה של סבתא.

כשהייתי בת חמש בערך ראיתי אצל סבתא וסבא בבית קערת חרסינה יפה עם ציור של פרח סגול, דומה ליקינטון. אבל סבתא לא הסכימה לגעת בה,היא הייתה חשובה לה, היא קיבלה אותה במתנה לחתונה שלהם לפני המון המון שנים.


-כבר לא מייצרים כאלה היום

היא הייתה אומרת לי.


השנים חלפו להן, גדלתי והרבה קרה בדרך, עכשיו בבית יש רק את סבתא. אחי הגדול לא גר בארץ, ואחי הקטן בצבא. רק אני נשארתי לבקר אותה מדי פעם וגם מדי פעם זה לא מספיק אבל זה מה שהיה לי, או מה שחשבתי בכל אופן שיש לי.


יום אחד ישבנו בסלון והיא לפתע קמה והלכה למטבח. היא חזרה עם הקערה בידה.


-קחי, זה בשבילך

-בשבילי? את בטוחה ?

-כן,אין לי מה לעשות איתה יותר.

-תודה סבתא

- תשמרי עליה היא בת יותר מ50 שנה.

ובאמת שמרתי. סבתא תמיד אמרה לי שאני מציירת יפה ושלא אפסיק לעולם. אז הנחתי את הקערה שלה על שידת האומנות שלי, בין הדפים העפרונות והמכחולים, חשבתי ששם היא הכי תאהב את זה. ולא שמתי בתוך הקערה דבר. רק הנחתי אותה שם ואהבתי אותה מאוד.

הימים שלי נהיו עמוסים, כל יום הלכתי לעבודה של מבוגרים ואחר כך לסידורים של מבוגרים כמו ללכת לבנק או לרופא עור. הייתי מגיעה הביתה עייפה נורא, מתקלחת ונרדמת על הספה מול איזה סדרת טלוויזיה מטומטמת.


וכל כך שכחתי מעצמי עד שהפסקתי לצייר.

לילה אחד נרדמתי על הספה כהרגלי, הטלוויזיה מרצדת ברקע ורוחות של סוף החורף מנשבות מהחלון.

רעש ניפוץ חזק העיר אותי משנתי בבהלה. זו הייתה הקערה. רגלה של השידה נשברה וקערת החרסינה של סבתא החליקה ונשברה.


-אוי לא, אוי לא


התכופפתי להרים את השברים ודמעות החלו לעלות בעיניי. אכזבתי את סבתא, איך אוכל לספר לה עתה שהקערה האהובה שלה נשברה אחרי שהבטחתי לשמור עליה.


-זה הכל בגללך ! שידה מטומטמת וישנה!


נעמדתי והתחלתי לבעוט בחוזקה בשידה השבורה .לפתע מגירת העץ הקטנה במרכז השידה ומעטפות של מכתבים החלו להישפך ממנה על הרצפה. המגירה הזו הייתה נעולה מאז שמצאתי את השידה זרוקה ברחוב לפני הרבה שנים. ניסיתי כמה פעמים לפתוח אותה אבל לא הצלחתי ועם הזמן שכחתי ממנה לחלוטין.





המכתבים כולם ממעונים לאישה בשם דפנה. ונראה כי הם מעולם לא נפתחו. אספתי אותם והתיישבתי על הספה כשהם מונחים על השולחן מולי, התלבטתי מה לעשות. החלטתי לפתוח רק מכתב אחד.



"דפנה שלי,

זהו המכתב החמישי שלי אלייך. איני יודע אם קוראת את את מילותיי אלו, אבל חשוב לי שתדעי שאני מתגעגע אלייך. אני שמח בשבילך שהתחתנת והבאת ילדים ,באמת. לפעמים אני יוצא בבוקר עם הקפה והסיגריה אל הרחוב ואני רואה אותך לוקחת את הקטנה לגן. היא דומה לך.. יש לה את העיניים שלך. דפנה, ליבי תמיד יהיה מלא בחרטה על שלא סיפרתי לך את אהבתי. והנה, אני לבד. ואת הקמת בית ומשפחה יפה. תמיד היית לי חברה טובה ובטיפשותי לא העזתי לספר לך שאת יותר מחברה למעני, את אישה- את אהובתי. אני יודע שאין ביכולתי להחזיר אחורנית את הזמן אבל רק רציתי להסיר מעליי את החרטה והפחדנות ששלטו בי באותן השנים. את תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי דפני.


אוהב אותך לעד,

יאצק. "

כמובן שאחרי זה לא עמדתי בפיתוי ופתחתי את שאר המכתבים. כולם היו מכתבי אהבה וחרטה לדפנה מיאצק. הם לא נקראו מעולם. למעשה כשאני חושבת על זה, את השידה הישנה הזו מצאתי לא הרבה אחרי שיאצק הזקן הלך לעולמו. כנראה מעולם לא העז לשלוח אותם אליה. ליבי נחמץ והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, חיפשתי באינטרנט את הכתובת שהופיעה על המכתב האחרון והגעתי לבניין בצפון תל אביב.


מוקדם בבוקר עליתי על האוטו ונסעתי לכתובת שמצאתי "קהילת לודז' 06 תל אביב" עם המכתבים בתיקי. נעמדתי מול הדלת ולקחתי נשימה עמוקה, צלצלתי בפעמון. אישה בת 50 לערך פתחה את הדלת בחיוך נעים. עמדתי קפואה.


-שלום אני יכולה לעזור לך ?

-דפנה פה ?

השיבה האישה בגיחוך

-דפנה נפטרה לפני שנה. אני יכולה לעזור לך במשהו?

-את הבת שלה ?

-כן, את רוצה אולי לספר לי מי את ?


הוצאתי את המכתבים מהתיק והסברתי לה הכל מהתחלה. היא הזמינה אותי להיכנס לסלון וישבה לקרוא את המכתבים, עיניה הבריקו מהתרגשות אבל הרגשתי שהיא לא רוצה שאראה אותה בוכה,בכל זאת אני אישה זרה שיושבת לה בסלון ומספרת לה סיפור זר.


-אז מה את רוצה לעשות ?

שאלתי.

-לעשות עם מה?

השיבה.


-עם המכתבים


-אין מה לעשות עם המכתבים, שניהם לא בין החיים זו נחלת העבר, נגמר.


-אבל את לא תלכי לספר לה ?


-חמודה, אני רואה שיש לך כוונה טובה באמת, אבל נראה לי שלא הבנת. היא מתה. אי אפשר לספר לה.


-אבל יאצק אהב אותה, אולי גם היא אהבה אותו. מגיע לה לדעת.


היא הביטה בי כאילו אני משוגעת. ואולי אני באמת משוגעת, אבל הרגשתי שמגיע למכתבים האלה להגיע ליעדם אחרי כל כך הרבה שנים.


לקח לה רגע והמבט שלה השתנה לגמרי, היא נאנחה עמוקות.


-לא מאמינה שאני מקשיבה לך.


זרקה לעברי תוך כדי שתפסה את מפתחות הרכב שלה והתקדמה לכיוון היציאה. היא פתחה את הדלת והסתובבה אליי


-נו, את באה או מה ?

וכך נסענו אני והבת של הדפנה לבית הקברות. היו פקקים, זו הייתה נסיעה ארוכה אבל זה לא שינה לי. ביקשתי ממנה שתספר לי על דפנה ועל החיים שלהם ואם ההורים שלה היו מאושרים ביחד. היא אמרה שכן ושמעולם לא שמעה על יאצק לפני כן, אבל שהיו להם חיים טובים וילדות שמחה.


הגענו לבית הקברות, הבת של דפנה הניחה את המכתבים על הקבר והחלה לספר לה את כל הסיפור מהתחלה. אני רק עמדתי בצד בשקט והתרגשתי. חשבתי איך הכל קרה מקערת חרסינה שנשברה בגלל שידה ישנה.



חזרתי הביתה וכבר היה ערב, השידה עדיין מפורקת על הרצפה, מחר אאסוף אותה ואניח ברחוב. זרקתי את התיק והמעיל בכניסה לבית על ידה והמשכתי לעבר המקלחת. ניצוץ קטן גרם לי להעיף מבט חטוף נוסף אל השידה, ושם היא הייתה מונחת:


קערת חרסינה יפה ושלמה, עם ציור של פרח סגול, דומה ליקינטון.



32 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

יחפה