חרדה כלבנה

בפוסט הקודם דיברתי על חתונה, למה כן/ למה לא- בעיקר מנקודת מבטי האישית והפעם אעסוק בנושא קצת אחר.

אם גם את אמרת 'כן' לאחרונה, הפוסט הזה בדיוק בשבילך.

קודם כל מזל טוב! את מתחתנת, איזה התרגשות. אני מקווה שהרגע הזה היה רומנטי בשבילך ובדיוק כמו שדמיינת אותו ( לפחות יותר ממה שהוא היה עבורי , אספר על כך בהזדמנות) יש המון דברים שאנחנו יכולות לקשקש עליהן כאן בתור מאורסות אבל אני רוצה דווקא להתמקד במשהו קצת פחות צפוי וזוהי החרדה.

אחרי הערב המשמח, בדרך כלל מגיעים להם כמה ימים של אופוריה. מלא טלפונים והודעות, מלא חיבוקים ואהבה מהחברים והמשפחה, המון שמחה והתרגשות וכולם פשוט שמחים בשמחתכם. בשמחתך, כי תכלס הכלה היא מרכז העניינים. אז אחרי שנתת להתרגשות לשקוע , ואחרי שפוצצת את הפינטרסט שלך בתמונות של שולחנות מעוצבים בפרחים ורודים ושל שמלות כלה מפוארות, אחרי שעשית פולאו באינסטגרם לכל מאפרת ולכל מעצב שיער בארץ, לאט לאט מתחיל לרדת האסימון- אני מתחתנת. אני כלה.


עכשיו, מה שאני כותבת פה הוא על סמך החוויה האישית שלי ושל חברות שלי ונשים אחרות ששוחתי איתן בנושא בלבד. ברור לי שכל אחת מרגישה אחרת וחווה את התהליך הזה בצורה שונה ואיני מכלילה. עם זאת, מדברים שעלו בשיחות אלו הרגשתי צורך להציף ולדבר על החרדה שמתלווה לכך. את המילה חרדה אנחנו בדרך כלל מקשרים לפחד, עצב, עומס, קושי, בעיקר מורכבויות של הגוף והנפש שקשה לנו אפילו לעתים להבין. אבל תרים את היד מי פה שאי פעם הרגישה חרדה בהקשר של דבר משמח? מרגש?




אז, אחרי ההצעה הרגשתי חרדה. מה בדיוק הרגשתי ? סלט של רגשות. התרגשות, קצת לחץ חברתי וטיפה משפחתי, גם לחץ תרבותי יש לאמר (באופן האירוע עצמו), חששות מאיך יתנהל ויעבור האירוע, אם תהיה קורונה עדיין? החיסונים כבר ישפיעו ? כמה מוזמנים להזמין ? לעשות בחוץ? בקפסולות? מה אם לא יהיה טעים ? ואפילו חלמתי פעם אחת שאנשים מגיעים לאירוע ולא רוקדים.

האמת שזה די משעשע לחשוב על זה, כי אני עם דוד כבר שבע(!) שנים אוטוטו, גרים ביחד משהו כמו ארבע שנים מתוכן. ומכירים מגיל 12 בערך. ברור שאנחנו אוהבים, ברור שאנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד. ובכל זאת אחרי ההצעה הרגשתי שאני חרדה נורא. אני גם מכירה את עצמי מאוד טוב ואני עם עצמי בשיח גלוי תמיד, כמשהו מפריע לי אני משתדלת לא לברוח ולא להסתיר אלא לדבר אותו, קודם כל עם עצמי, אחר כך בקול מול מישהו. בדרך כלל דוד או הפסיכולוגית שלי, מה שמאוד עוזר לי להתמודד עם חרדות ועם לחץ נפשי. ואם גם אתן מרגישות ככה אז אל תשמרו בבטן, תשתפו מישהו שאתן סומכות עליו, לא משנה מי. אתן תופתעו מהתגובות וסביר להניח שיוקל לכן.


אבל יותר מהכל ובכנות - אני חושבת שמה שהכי הטריד אותי היו הספקות שפתאום צצו על פני האדמה. ספקות באהבה, ספקות בזוגיות, ספקות באם אלו החיים שאני באמת רוצה? ספקות במי שאני ומה שאני ואם אני בכלל מספיק שלמה בשביל זה. ופשוט לא הצלחתי להיות שמחה, אני חושבת שכמה שבועות אולי תפסתי את זה בבטן ולא שחררתי מרוב שפחדתי מה יחשבו. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה שחברות שלי המאורסות היו נראות לי כל כך מאושרות, כמו מהלכות על ענן ודוהרות קדימה לעבר התכנונים המנצנצים של האירוע. מה גם שלא הפסקתי לקבל מטר של טיפים – 'אל תחכו יותר משבעה חודשים, תחכו שנה, תעשו רק באולם, תסגרו כמה שיותר מוקדם, תחכו לראות מה יהיה' ועוד ועוד ועוד.. וזה גם משהו שתכלס? הטריף אותי! אולי זו רק אני כי אני חרדה לפרטיות שלי מטבעי, אבל בעיקר כי חשבתי שזה נורא אינדבדואלי ולא אהבתי שכל אחד מציע לי הצעות, גם אם זה מכוונה טובה ואני הכי מבינה בעולם את הרצון הטוב, אבל כל אלו ועוד.. הציפו בי חרדות וספקות שלא הייתי מעלה על דעתי. פחדתי שאם אספר יחשבו שאני לא רוצה להתחתן, שאני לא אוהבת אותו באמת או מספיק.. ואז החלטתי לדבר עם הפסיכולוגית שלי על זה. והתגובה שלה לא הייתה שום דבר שציפיתי לו!


ההמשך בפוסט הבא כולל טיפים מקצועיים של הפסיכותרפיטסית יערית סרוסי להתמודדות עם חרדה לקראת החתונה.


תעשי לייק אם אהבת, תגיבי אם את מזדהה ואת שניהם אם את מחכה להמשך בפוסט הבא (:



67 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול