מלחמה וחתונה

וואו. אין לי מושג איך לסכם את חודש מאי 2021 או מאיפה בכלל להתחיל. אבל הכי הכי בא לי? זה לדבר מהלב בלי מניירות של כותבת בלוגים.


אז מן הראוי שאתחיל בקללה, מתנצלת מראש-


איזה פאקינג חרא חודש!


האמת שכבר קצת לפני חודש מאי, אבא שלי החזק והחסון שבחיים לא קרה לו דבר טפו טפו טפו חמסה, שבר את הרגל מנפילה סתמית בחצר. הוא עבר ניתוח ופיזיותרפיה וזה קרה ממש שבוע לפני שהוא ואמא היו צריכים לעבור דירה והיה הרבה לחץ על כולנו. בעיקר על אמא שנאלצה לארוז כמעט לבד לגמרי ואני נורא רציתי לעזור למרות עומס בעבודה ובחיים האישיים שלי וגם כי אם מעבר דירה מבית ענק לבית קטן כמעט זה לא מספיק, אז גם היינו בשיא הארגונים וההכנות שלנו לחתונה הקרבה.


ובדיוק כשחשבתי שהכל מתחיל להירגע.. רצף של מקרים:

  • אחד אסון בהר מירון

  • אחת וחצי מלחמה (כמה זמן זה בכלל היה שמישהו יגיד לי ? כי אני בפוסט טראומה) וכמה עשרות פרעות בין אזרחים וכמה מיליוני פוסטים מלאי שנאה מאנשים בכל העולם שלא מבינים כלום באמת.

  • אחד אח קרבי בצבא ודאגה אחת שלמה

  • אחת סבתא חולה ללא התראה או הכנה מראש

  • אחד לב שבור, אבל של משפחה שלמה

  • וחתונה אחת גדולה שלא קרתה.


חשבתי הרבה אם לפצל את זה לשני פוסטים שונים, המלחמה והחתונה. אבל זה הכל קרה ביחד כמו מערבולת אחת ענקית, וההתמודדות שלי היא עם הכל בבת אחת אז החלטתי למה בעצם? תתבלבלו ביחד איתי קצת מה יש ?


אני קודם כל רוצה להודות לכל מי שהתקשר, שלח לי הודעה בווצאפ או באינסטגרם, גם החברים הקרובים וגם אלו שפחות. תודה לכל מי ששאל לשלומי והתעניין זה באמת באמת מחממם את הלב3> (זוכרים שהיינו עושים ככה לב פעם ? חח)

gif


ועכשיו לתכל'ס. אני בן אדם מאוד אופטימי. אני כמעט תמיד מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה. אני משתדלת להעביר דברים בחוזקה ולא מתבכיינת יותר מדי. זאת אומרת אני קוטרית לאללה שלא תבינו, בחברים קוראים לי "דוד קר לי דוד חם לי"- תבינו לבד. אבל כשזה דברים באמת באמת חשובים וגדולים אני ממש נאספת ואני מרגישה שגם ברגעים הכי חלשים שלי אני חזקה.

ואני מודה על החוזק הנפשי הזה ועל היכולת שלי לראות איך דברים מסוגלים להשתנות גם כשהם נראים בהווה לא משהו. וכמו שסבתא רבא ציפורה (עם מבטא תימני כבד) הייתה אומרת- "למינלילמינלי למינלי למינלי" . ובתרגום לעברית- אם אין אני לי מי לי.


חודש לחתונה בערך אולי קצת פחות- ואנחנו מתבשרים כי סבתא שמחה האהובה של דוד חולה. אותה הסבתא שהחתונה שלנו מתוכננת במשק שלה, המשק שנתן פרנסה לה ולמשפחה שלמה כל החיים, למרגלות ביתה. כמה היא חיכתה לחתונה הזו שתתקיים שם. היא הייתה המאושרת באדם שהחלטנו שזה יהיה במשק. וככה פתאום, ביום בהיר אחד. מבן אדם חזק ובריא שמכין אוכל לגדודים כל שבוע מחדש, לשבר כלי.

והלב שלנו נמחץ. מיום ליום המצב מחמיר ואנשים מסביב רומזים שכדאי לנו להקדים את האירוע אבל אני לא מסכימה. אני מאמינה שההתרגשות והציפייה שלה ייתעלו מעל הכל.


שלושה שבועות לחתונה- מתחיל מבצע 'שומר חומות'.

אני מדלגת על אסונות כאלו ואחרים שקרו במדינה ועל פרעות הזויות ושנאת חינם ועוד כל מיני דברים 'מינוריים' שקרו .. ואני מזנקת היישר לאזעקות:

בצוק איתן הייתי חיילת. ידעתי לפני כל המשפחה שלי והחברים שהולכים לשלוח טילים לתל אביב והמרכז. והייתי הכי קול שיש. אני זוכרת שתפסה אותנו אזעקה בכביש מהיר ונשכבנו עם ידיים מעל הראש על הכביש וזה היה אחד היירוטים החזקים ששמעתי בחיים. אני זוכרת אנשים בוכים על חברים שהם איבדו, חברות שלי בצבא ובבית, כמעט כל אחד מאיתנו הכיר מישהו שהכיר מישהו. אני זוכרת טלוויזיה ורדיו דלוקים בכל מקום בכל שעה וכולם עצובים ברחובות. אני זוכרת שחברה שלי נטלי מארצות הברית הייתה בדרך אליי לביקור והתקשרה אליי כשתפסה אותה אזעקה בדיוק כשהיא ירדה מהאוטובוס וידעתי בדיוק מה לעשות ומה להגיד. וידעתי איך להרגיע אחרים וגם אותי. אבל הפעם זה לא היה ככה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהתבגרתי, בגלל שאני מרגישה אולי שהיום "יש לי יותר מה להפסיד" או כי דאגתי בטירוף לאחי הקטן שבצבא, או כי לא היה לי מרחב מוגן או מקלט בבית וממש לא רחוק ממנו פגעה רקטה פגעה בבניין. וכי הריצה למקלט השכונתי הפכה אותי לכוננית 07\24 ואולי כי פשוט כי נהייתי פחדנית וחרדתית. אין לי מושג. אני רק יודעת שזו לא רק אני. הפעם ראיתי המון חברות והמון אנשים ברשתות החברתיות שסיפרו על החרדה שלהם מהאזעקות. שהמליצו לי לקחת רסקיו שזה משהו שבחיים לא לקחתי לפני. אז לפחות אני יודעת שאני לא לבד בזה.


אני חושבת שבעיקר זה תפס אותי לא מוכנה. עייפה ומותשת מהכנות ותכנונים לחתונה ולהספיק דברים בעבודה וכל הזמן בראש שלנו שהכי חשוב שסבתא של דוד תגיע לחתונה ודאגה אליה, ובכל יום שעובר שהיא עוד איתנו מסמנים וי בלוח שנה ומנסים לנשום. לחץ לא נורמלי. גם כבר שילמנו מקדמות לכל הספקים, השמלה כמעט מוכנה, ההזמנות כבר נשלחו ואישורי הגעה התקבלו מרוב המוזמנים. דוד ואבא שלו בשבועות האחרונים קרעו את התחת בעבודה במשק, אדמה, גיזומים ריסוסים ומה לא.


שבועיים לחתונה ואל לב המבצע- חוסר וודאות ענקית וסימן שאלה אחד גדול לגבי האם תהיה חתונה תחת אש או לא (כי לדחות זו לא אופציה בגלל סבתא של דוד). בינתיים עברנו יחד לבית של ההורים שלי עד להודעה חדשה (לא ששם היה מרחב מוגן כלשהו, אבל לפחות להיות ביחד).

ובשיא הכנות? לא יודעת מה קרה לי, הייתי בפחד חזק. רעידות ברגליים בכל אזעקה מחדש. כאבי בטן. מפחדת להתקלח יותר מדקה, לא ישנה טוב, קופצת מכל רעש. ויותר מהכל הלב שלי היה כל כך שבור ממה שקרה פה ברחובות, לא נתפס. והרשתות החברתיות והשנאה והאנטישמיות, זה הרג אותי. עם כל פוסט אנטישמי הלב שלי נשרף קצת יותר ועלתה בי מעין תחושה כזאת של חוסר אונים שאין לי מספיק יכולת להשפיע והלוואי שהיה משהו שהייתי יכולה לעשות.


ואני לא יודעת אם אתן יודעות אבל לארגן אירוע בשטח זה לא בדיוק אותו דבר כמו לסגור אירוע באולם. צריך לעשות הכל הכל לבד. למרות שלקחנו מפיק שעזר לנו מלא אבל בסופו של דבר זה מלא מלא עבודה מול ספקים- קייטרינג, וציוד, ושירותים, ובר, ונקיון וחנייה ואישורים וצלמים ומאפרת ועוד ועוד..


שבוע לחתונה- הפסקת אש, המבצע מסתיים. חצי הקלה. המצב של סבתא של דוד מדרדר מיום ליום וקשה לנו לראות אותה. אנחנו עם הלשון בחוץ מההכנות, מהדאגה, מהכל. וגם מת לי עציץ בשבוע שלא היינו בבית. הרגשתי ששווה לציין את זה (תודה חמאס).


כמה ימים לפני החתונה- אני מתיישבת על המיטה אחרי מקלחת, עצובה. תחושה כבדה בלב. אומרת לדוד שלא ככה דמיינתי את הדרך לחופה מלאה בעצב ודאגה וחרדות. הוא מחבק אותי ואומר שאני צודקת ושזה לא מגיע לנו ככה אבל שנעבור את זה ויהיה לנו כיף ונשכח מהכל אז אני מנסה להתעודד. קבעתי תור לטיפול פנים ולקחתי יום מחלה מהעבודה כדי להתאושש. הדברים מתחילים להשתפר.


יום רביעי יומיים לפני החתונה- מתעוררת ביקיצה טבעית בערך בשבע\שבע וחצי בבוקר. פוקחת עיניים והדבר הראשון שאני רואה זה מיליון שיחות שלא נענו מאמא של דוד. ידעתי מיד. הערתי את דוד וביקשתי ממנו שייתקשר אליה וברגליים משקשקות קמתי לשטוף פנים. יצאתי מהמקלחת ודוד עמד שם. בלי לאמר מילה ורק התחבקנו.


הייתי אמורה להיות במקווה לבושה בלבן בשעה של הלווויה. כל מי שראה אותי פרץ בבכי והביע את תנחומיו על האובדן ועל האירוע שבוטל. הפכתי למכונת ניחומים, "יהיה בסדר זה בסך הכל אירוע" חזרתי ואמרתי בלי הפסקה לכל מי שהתפרק עליי או על ידי.

בכלל לא דיברנו על החתונה כשזה קרה, אני ודוד. כי זה היה ברור לנו שזה כל כך לא רלוונטי. ובאמת שבסוף הכל בסדר והכל לטובה ושנוכל לארגן מחדש ובנחת הפעם. ולא עשינו מזה עניין גדול מי יודע מה, רק רצינו להיות עצובים ולהיפרד מסבתא שמחה. ובכל זאת אנשים רואים אותי ובוכים.


יום שישי יום החתונה- יושבים שבעה בחצר משקיפים על המשק שמוכן לחתונה ממש לידנו.. מתבדחים שאולי שכחנו להודיע למישהו שהאירוע בוטל והוא יגיע וייראה כמה אנשים בכיסאות כתר וקופסאות של עוגיות וקפה בחד פעמי. ויחשוב איזה מן אירוע זה. טלפונים והודעות וזרי פרחים בלי הפסקה. מוזר להיות בבית של סבתא שמחה כשהיא לא שם. ועדיין אני מנחמת את כל העצובים והעצובות על האירוע שלא קרה, על העצב הכפול. ואני באמת בסדר. אני עצובה אבל אני מוחזקת. אני באמת בסדר. אני נמצאת שם בשביל דוד והמשפחה שלו, אני מחייכת ואני כהרגלי חזקה.


שעת החופה- בלי שמץ של מושג מה השעה הבטתי לאיפה שהחופה אמורה להיות בין עצי הזית. הסתכלתי בטלפון וראיתי שזו בדיוק השעה. הרגשתי פתאום חנוקה. נכנסתי לסלון חיפשתי את דוד. ושוב בלי מילים התחבקנו.


ניגבנו את הדמעות אחד של השנייה כי זמר חכם פעם אמר שזה תפקידם של בני זוג.


ועכשיו, הכל מהתחלה. הפעם בנחת. בלי חששות בלי דאגות בלי חרדות.


וויש אס לאק:)














89 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול