סוכריות מהמכולת

עודכן ב: לפני 4 שעות

1963. תל אביב. בנימין –'בני' , היה אז בן 14 וחצי. כל יום אחרי בית הספר או יותר נכון לפני שבית ספר באמת נגמר, הוא תמיר ומישל היו יושבים בעליית הגג (אם אפשר בכלל לקרוא לה כך, יותר כמו בוידעם קטן ומאובק עם חלון צר שפונה אל הרחוב) שבבית שלו בבניין בשכונת חבצלת, ומעשנים את הסיגריות שגנבו מההורים שלהם.

לפעמים בני היה שם תקליט של האנימלס "בשביל האווירה". הם היו מדברים בעיקר על בנות מהכיתה, על האורך של החצאית שלהן, או הגודל של החזה שלהן. ועל להקות חדשות. הדבר האחרון שעניין אותם בכל אופן, היה בית הספר. רעש של צרור מפתחות מרשרש במנעול הדלת היה הסימן של כולם להזדחל מהחלון החוצה ולחזור אל בתיהם.


ימי שישי היו האהובים על בני. כי כל יום שישי בשעה 13:30 בדיוק, איב הבת של השכנים בדירה ממול, הייתה יוצאת עם אחותה הקטנה חנה לטיול בשכונה, בזמן שאמן מסיימת להכין את הבית לקראת השבת.


בני היה מקפל את קצוות השרוולים של החולצה הבלויה שלו ומוציא מהכיס סוכרייה עטופה שגנב מהמכולת בכדי לתת לאיב.

-קחי, בשבילך

-אני לא רוצה סוכריה גנובה, תודה

-מי אמר לך שגנבתי ?

-אני יודעת

-אז את טועה

איב נעצרה והביטה בו.

-ראיתי אותך לוקח אותה.

-אוקיי, אבל עשיתי את זה רק בשבילך

-לא תודה בני

איב וחנה המשיכו לדרכיהן בנחרצות ובני נותר מאחור מאוכזב, חוזר על צעדיו לכיוון הבית.

בעוד הם מתרחקים הוא מתחיל לשמוע צעקות ובלי לחשוב פעמיים רץ בחזרה אליהן. הוא מגיע אל מעבר החצייה שבסוף הרחוב ולא רואה כלום, אבל הצעקות לעזרה ממשיכות כאילו הן ממש על ידו.


-איב? חנה? איפה אתן ?

-אנחנו פה!


הן משיבות ונשמע כאילו הן ממש מתחתיו, בני מביט לכל כיוון, אבל הוא לא רואה אותן.


-איפה אתן ? אתן בסדר ?


הצעקות אט נרגעות ומתחלפות בקול שקט

-אנחנו פה. למטה. אנחנו בסדר.


בני מביט מטה אל נעליו המרופטות ורואה סדק עקום ודק מתחיל משסע את הכביש. תוך שניות הסדק מתרחב ונפער בכביש בור גדול. הבור מלא בסוכריות עטופות בדיוק כמו אלה שהוא גונב מהמכולת בכל יום שישי כדי להביא לאיב.


איב אוחזת את חנה בידייה וכמעט שרק הראש שלהן מציץ מבעד לסוכריות הצבעוניות. ממש כמו שמנסים לעמוד בבריכה הכי עמוק שאתה יכול שהראש שלך עדיין יציץ מהמים ולפני שהמציל ישרוק לך לחזור לרדודים.


-אני כבר בא!


בני רץ מהר אל החורשה הקטנה שבין שני הבניינים הקרובים ורץ בחזרה אליהן עם ענף ארוך ששבר מעץ זקן. לענף יש כמעט צורה של כף יד של אדם מבוגר .


-הנה תתפסו חזק אני מושך


חנה מטפסת על גבה של איב ותופסת בצווארה, איב אוחזת בענף כף היד המשונה ובני מושך בכל כוחו עד שהוא נופל אחורנית על המדרכה והבנות מיד אחריו. מבוהלים ומבולבלים הם מביטים אחד בשנייה בשקט. איב נעמדת ומנקה את שמלתה של חנה ואת ברכיה הקטנות מלכלוך. היא מושיטה לבני יד והוא מתרומם, השלושה צועדים אט אט בחזרה הביתה.


-אני חושבת שהכי טוב שלא נספר מה קרה, גם ככה לא יאמינו לנו.

-כן, הכי טוב.

בני משיב.


דלת אל מול דלת הם נעמדים להיפרד לשלום. בני מחייך חצי חיוך


-שבת שלום


הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

שנייה לפני שאיב נכנסת גם היא לביתה, היא מוציאה מכיס שמלתה סוכרייה עטופה צבעונית ומבריקה. היא מביטה בה בחיוך ומחזירה מיד לכיס.

-שבת שלום.




30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תספורת