תספורת

עודכן ב: יול 6


לדדי יש שיער כמעט עד הכתפיים ועיניים ירוקות וגדולות. לא איכפת לו שלפעמים חושבים שהוא בת בגלל האורך של השיער שלו, הוא יודע שהוא בן וזה לא מפריע לו.

בחודש הבא יחגגו לדדי יום הולדת 10- כבר ילד גדול,לא צחוק. אמא שלו מתכננת מסיבת יום הולדת גדולה עם כל החברים והמשפחה, אפילו דודה אסתי תגיע מירושלים עם ניב ושירה הילדים שלה והם תמיד מביאים את המתנות הכי שוות.

דדי ישב בסלון וצפה בטלוויזיה כששמע את אמא ברקע מדברת בטלפון - "כן אנחנו נגיע מחר ב17:00 אין בעיה, תודה".

-עם מי דיברת אמא ?

-אתה זוכר את אבי הבן של ריטה שעבדה אצל אבא בחברה כשהיית קטן ?

-לא

-אז הוא ספר עכשיו

-אוקי ?

-אז דיברתי איתו והוא מוכן לקבל אותנו מחר ב17:00

-טוב אבל אני לא מבין למה את צריכה להסתפר השיער שלך יפה בעיניי איך שהוא אמא.

אמא התכופפה וליטפה את דדי במצח.

-מתוק שלי, התור לא בשבילי הוא בשבילך .

דדי קפץ מהספה בהתנגדות

-מה? מה פתאום!

-דדי מסיבת יום ההולדת שלך הולכת ומתקרבת והגיע הזמן להיפרד מהשיער הארוך שלך, אתה כבר ילד גדול עוד רגע בן 10.

-אז מה! אני לא מוכן להסתפר.

דדי צעק ורץ לחדרו במהרה ובטריקת דלת חזקה, כזו שמרעידה את הקיר.

אמא התקרבה לדבר בעדינות אל מול הדלת הסגורה


-דדי זה בסך הכל שיער, אתה עדיין תישאר אותו דדי רק עם תספורת. החיים ימשיכו כרגיל שום דבר לא ישתנה אני מבטיחה לך, ולך תדע, אולי אתה אפילו תאהב את זה.


-אין תגובה!

דדי צעק מן החדר והבהיר כי הוא לא הסכים להמשיך בדיון.


דדי נשכב על המיטה ובהה בתקרת הכוכבים שלו, הוא נזכר איך שהוא היה קטן אבא עמד על סולם גבוה והדביק עליה כוכב כוכב תוך כדי הסבר על כל אחד מהם. ככה דדי למד על מערכת השמש וכוכבי הלכת.

'גם כן האמא המשוגעת הזאת מה היא חושבת לעצמה שהיא מחליטה עליי ככה, זה השיער שלי ואני אלך איתו איך שבא לי אפילו אם שלמה הזקן שיושב במגרש כדורסל כל הזמן אומר לי שאני "משחקת יפה בשביל בת", או כשאני קונה ברד עם חמצוץ במרכז אז המוכרת אומרת לי "בבקשה חמודה". זה בכלל לא איכפת לי, זה השיער שלי ואני לא רוצה שהוא יהיה אחר'.


תוך כדי מחשבות דבר מוזר קרה, הכוכבים בתקרה החלו אט אט מסתובבים סביב עצמם ומשנים את מיקומם- נפטון התקרב לשמש, אורנוס לכדור הארץ והטבעת סביב שבתאי החלה לאבד יציבות. ואז ברגע אחד החשיך החדר לחלוטין, ממש שחור גדול, כזה שלא רואים בו דבר. ובמהירות חדה המיטה צנחה אל תוך הרצפה ולמטה אל החשיכה, דדי נאחז בראש המיטה בכדי לא ליפול ממנה והשיער שלו התעופף מהרוח החזקה, עד שנשמע בום גדול של התנגשות עם הקרקע ואז, דממה. כמה דקות נמשכה הדממה הזו. עד שדדי המבוהל קם מהמיטה ונעמד על הקרקע הקרירה ברגליו היחפות, עדיין חשוך, עדיין לא רואים דבר.






-יש פה מישהו ?

דדי צעק אל החלל הריק.


הד מתגלגל כמו שיש במערה או כמו שעומדים מעל צוק וצועקים מילים מטופשות, חזר אחריו פעמיים 'יש פה מישהו יש פה מישהו ? '

-היי יש פה מישהו ? הצילו אני תקוע.

שב ואמר, ושב ההד וחזר אחריו פעמיים 'אני תקוע, אני תקוע'.

דדי הרים את ראשו מעלה לכיוון השמיים, או יותר נכון לאיפה שהיה פעם, ממש לא מזמן, החדר שלו


-בבקשה ?

ושוב חזר אחריו ההד ומלבדו אין מענה.


דדי התיישב על המיטה מודאג, הוא הבין שאף אחד לא שומע אותו. הוא תפס את פיסטוק בובת הארנב שלו שהוא מסתיר מתחת לכרית ושאיכשהו שרדה את הנפילה וחיבק אותה חזק כשדמעות החלו לזלוג במרץ מעיניו. החשיכה מפחידה, מפחיד לא לראות דבר ולא לדעת איפה אתה נמצא,מעין תחושה חזקה של חוסר אונים. מתוך התחושה הזו ומתוך החשיכה הזו, הגיח אור קטן, ממש קטן. ואחריו בא קול קטן,ממש קטן כמו הקול ששמים לפיות בסרטים המצויירים.


-דדי

דדי קפץ בבהלה מהמיטה

-מי זה ?

-דדי אני פה ליד הרגל שלך

דדי הוריד את ראשו וראה את האור הקטן.

-מי אתה ?


-אני? אין לי שם ואין לי פנים, אני רק אור קטן, שמעתי אותך בוכה אז באתי.


-למה באת ?


-למען האמת?אני לא בטוח. אני לא יודע איך לעזור לך ואני לא יודע לאן אתה צריך להגיע, גם אין לי כל כך מה להציע לך חוץ מקצת אור בחושך.

-אתה יכול להראות לי את הדרך החוצה ?


-החוצה לאן ?

שאל האור

-החוצה מכאן.


-כן, אבל לאן אתה רוצה להגיע?


-לחדר שלי מאיפה שבאתי

האור צחק.


-למה את צוחק?


תוך כדי צחקוקים האור התחיל להתקדם ולהתרחק.

-רגע חכה לי אני בא

דדי אחז בפיסטוק ורץ אחריו במהרה.

מספר שעות הם הלכו ביחד אל הלא נודע החשוך, דדי החל להתעייף, כפות הרגליים שלו קפאו מההליכה על האדמה הקרה והחשוכה והבטן שלו קרקרה מרעב. לפתע הוא מעד על משהו שהרגיש כמו ענף או גזע עץ שיצא מן האדמה ונפל על הפנים.


-היי תשים לב לאן אתה הולך

נשמע קול רגזן מאחוריו.

-מה זה מי אמר את זה?

דדי נבהל


-אני


-מי ?

דדי הרגיש נקישה על רגלו. זה היה אכן ענף, הוא היה ארוך כמו מקל של מטאטא.

-אני, המקל שדרכת עליו ממש הרגע


-מה אתה רוצה ?

שאל דדי

-מה אני רוצה? אתה זה שדרך עליי


- באמת נראה לך שאני יכול לראות משהו בחושך הזה?


-לאן אתם הולכים?


שאל הענף.

-אנחנו מחפשים את החדר שלי. אולי אתה יודע איפה הוא?


-לא אני לא יודע.


דדי התאכזב.

-אבל אני יודע איפה הקיר של סוף המערה.


-מה, אנחנו בתוך מערה?


דדי שאל מופתע.

-אכן, ויש קיר סלעים גדול בסופה. אני לא יודע מה יש מאחוריו אבל אני יודע איך להגיע לשם. תקח אותי איתך ואני אעזור לך לגשש את הדרך כדי שלא תיפול שוב על הפנים.

וכך היה. שעות נוספות הם הלכו במערה החשוכה, דדי ופיסטוק, ענף ארוך כמו מקל ואור קטן. הדרך הייתה ארוכה ומעייפת.

'בחיי, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לחזור הביתה אל החדר שלי ואל אמא. אפילו להסתפר', חשב לעצמו דדי.


-זהו זה, הגענו.

אמר הענף וקטע את מחשובתיו.


דדי מישש בידיו את קיר האבנים, הוא באמת היה קיר גדול. אבל לדדי לא הזיז, הוא רצה להגיע הביתה יותר מכל ושום דבר לא יעמוד בדרכו, גם לא קיר אבנים ענקי. וכך החל להוציא אבן אחר אבן בכוחותיו האחרונים, לאט לאט, עד שמעט אור החל לבצבץ מבין החריצים.


האור שליווה את דדי החל להחלש והענף נשבר מהנסיונות המרובים להוציא עוד ועוד אבנים מהקיר. דדי הניח אותו על האדמה. הוא הודה לשניהם והוציא את האבנים האחרונות מהקיר עד שנוצר פתח מספיק רחב בו הוא יכול לעבור. בצידו השני של הפתח ניתן היה לראות סוף כל סוף את החדר שלו, המיטה מונחת במקומה וגם תקרת הכוכבים מסודרת כרגיל, כאילו שום דבר לא קרה. דדי הנרגש הזדחל אל תוך הפתח ומשך את עצמו אל הצד השני, אל החדר. בשנייה שהוא קפץ על השטיח והסתובב הפתח נסגר, נבלע אל תוך הקיר ונעלם כאילו לא היה.


דדי רץ אל המטבח לחבק את אמא חזק, אמא אחזה את ראשו בכף ידה האחת ובשנייה הסיתה את שיערו מעיניו בליטוף רך ונעים.


-הכל בסדר דדי ?


-את יכולה להכין לי טוסט עם דאבל גבינה ופסטה ברוטב אדום? אה וגם פליז, פליז שמותר לי מיץ פטל היום.


-אוקיי


השיבה אמא בגיחוך מחוייך ומבולבל אבל מלא באהבה.

-והתספורת ?

שאלה

-קודם אוכל, אחר כך נדבר.